(א) בתים וחצירות. ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קדש (רי״ט ח״ד) גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לב״ה אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן [שם]:

(ב) שנעשה לשמירה. וה״ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא:

(ג) מתקלקלין. א״כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה:

(ד) דמותר ליטלן. פי׳ ויהיה לו דין קדושת בה״כ:

(ה) תשמישי קדושה. וה״ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן [שבת פ״ט]:

(ו) וכסא. שנותנים עליו לפעמים הס״ת בלא מטפחת דאל״כ יש לו דין בה״כ:

(ז) וילון. משום דלפעמים מניחים אותו על הארץ ומניחין הס״ת עליו ועסס״ו:

(ח) שנעשה לכבוד. ומונח על דבר שבקדושה משא״כ ווילון כנ״ל דלא כע״ת:

(ט) ס״ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב״ש] ונ״ל דה״ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה׳ אלהיכם וכו׳ כמ״ש ססי׳ קנ״ב וכן כתב הרמב״ם במל״ת סימן ס״ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו:

(י) שימש תלמידי חכמים. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה (רש״י ברכות מ״ז):

(יא) מתיבה כסא. דתיבה הס״ת מונח בו תמיד והכסא אין נותנים עליו הס״ת אלא לפעמים ומשמע במרדכי דאפי׳ הבנוי בחומה כמ״ש ס״א אסור לעשות ממנו כסא ע״ש:

(יב) כיס לחומש. וכ״ש שאסור לכרוך מפה של ס״ת בס׳ הפטרות כדאי׳ בגמר׳ ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן [מהרי״ל]:

(יג) אין לו קדושת ארון. דלעולם אין נותנין עליו הס״ת בלי מטפחת וכ״כ מהר״מ פדואה סי׳ פ״ב דמותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן ומ״מ צ״ע למה נהגו לפורסו לחופה לחתנים ואפשר דלב בית דין מתנה עליהם וכמ״ש ס״ח ועס״י:

(יד) שאינם קדושים. שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו [שם] ועכשיו נהגו לתלותן בס״ת לנוי: מפות שפורסין על הס״ת יכולין לתלותן בכותל בה״כ וכן כלי כסף שמשימין על הס״ת יכולים להניחם על העמודים שבב״ה [ב״ז סימן קע״ד]: כתב הב״ח סי׳ [ק]⁠נ״ג כתב רש״ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס״ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה״ה חומשים ושאר ספרים אכן צריך עיון היכא שהוציאו הספר תורה ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס״ת איכא הורדה מקדושה לפי שעה או לא ע״כ ול״נ פשוט דאסור אפי׳ לפי שעה ואפי׳ להניחם אצל ס״ת נמי אין נראה להקל דמאן לימא לן דמנהג ותיקין הוא עכ״ל, ובס״ח סי׳ (תתקל״ח) [תתקלד] איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים ואפשר דשרי משום דלב ב״ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמ״ש סס״א ובמגילה אמרינן דמותר להניח התיבה תוך החלון לסתום אותו שלא תכנס הטומאה בבית הכנסת ואף על גב דהוי תשמיש של חול וצ״ל כיון שאין משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן או כאן, וכתבו התוס׳ בב״ב דף כ׳ כיון דלא מבטיל ליה להיות שם לעולם שרי: ובט״ז בי״ד כתוב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא״כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו עכ״ל, וממ״ש לעיל משמע דשרי וכ״ש כשעושה ללמוד ממנו וכמ״ש סי׳ שט״ו ס״ז, ובס״ח סי׳ תתצ״ח לא ישרטט קונטרסים על הספר לפי שאין קדושה לקונטרסים עד שיכתבו בו משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ואח״כ כתב שאם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ע״ש, אל יניח קונטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס עכ״ל: אמרי׳ בשבת פ״ב נשים מתות בעון שקורין לארון הקודש ארנא דצריך לומר ארון הקודש, מיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ופוסקים ארון וצ״ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש״י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לארון הקודש: תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון:

(טו) ואף על גב דלא התנו. ומסיים בת״ה נדחקתי כדי לישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ״ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם:

(טז) אין מוחין בידם. שאני או׳ התנו עליו מתחלה לכך כיון שנשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישמש בהן הדיוט לכבוד עצמו [ב״י ר״ן] משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטר׳ שיניחו בראשי חתנים דעלמ׳ שרי כמ״ש ס״ח ובירושלמי:

(יז) אסור להדליקם. וה״ה לכל נר מצוה וה״ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע״א עסי׳ י״א סעיף ח׳ וסי׳ תקפ״ו סעיף ג׳ ובכ״ה כתב בשם הרא״ם ח״א סי׳ ע״ט דאפי׳ נעבד בבית ע״א בקבע מותר להתפלל בתוכו ואפשר דס״ל דמחוב׳ שאני ואף על גב דבית דינו כתלוש מ״מ דמי למחובר וצ״ע בע״א דף מ״ו מ״ז והכא שאני דלא עבד הבית עצמו ועיין בי״ד סי׳ קמ״ה סעיף ג׳ ואין להביא ראיה מדאיתא בע״א דף מ״ג שהעמידו דמות בבה״כ אעפ״כ התפללו בתוכו דהתם היא באה בגבולה:

(יח) אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (שם) ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאי׳ בחולין דף ד׳ וכ״כ הרמב״ם פ״ג ממעשה הקרבנות, ובס״ח סי׳ תרפ״ז כתוב דאם נתן מעות לכתוב ס״ת בשמו שרי וכ״כ הש״ך בסי׳ רנ״ד בשם מבי״ט ח״ב סימן רי״ד:

(יט) אם הוא מאוס. משמע בת״ח כלל כ״ב דאפי׳ במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכ״כ הבחיי וכ״מ ברי״ו וברא״ש פ׳ ג״ה מיהו בת״ה בית ד׳ שער א׳ כתב וז״ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ״פ הט״ז בי״ד סימן קי״ד עסי׳ ער״ב:

(כ) נר של ב״ה. ז״ל הרב״י כתב רי״ו נ״ב נר בה״כ מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קמכוין להרבות מאור בה״כ כמה דקרי טפי איכא מצוה דמקבל שכר כ״כ רב נטרונאי בתשובה ע״כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק מנר הבה״כ הואיל והוקצו למצותו והקדמונים נהגו איסור גדול ואפי׳ לכתוב או ללמוד אין מדליקין בהם, נהגו העולם כדברי רב נטרונאי, ונ״י כתב בה׳ ציצית שאסור להדליק בעוד שדולקין למצותן לצורך חול אבל נר של שבת או של חנוכה לת״ת לחיה ולחולה שרי ע״כ ומיהו לא נהגו לזהר בכך עכ״ל ב״י ס״ל דלרי״ו שרי לקרות אצלו אפילו דבר של חול כ״ש להדליק ממנו נר של חול ולהכלבו אפי׳ של מצוה אין מדליקין ממנו ולנ״י אם של מצוה שרי ושל חולין אסור וצ״ע איך עלה על דעת הגאון לפרש דברי רי״ו דחול שרי לקרות דהא כתב כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר ומאי מצוה וקבול שכר איכא בדבר חול ועוד שלא העתיק דברי רי״ו ככתבן וז״ל שמן שנדרו להדליק בבה״כ מותר לקרות לאורו דע״כ לא אסרו בנר שבת משום קדושה אלא משום שמא יטה הלכך בחול מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו ואף על גב דנר חנוכה קדושה יש בו ומסקי׳ שלא יהא מצות בזויות עליו התם מצוה להדליק נר חנוכה הכא לנהורא להרבות מאור בה״כ מכוון כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר וכו׳ עכ״ל הרי מבואר דמ״ש מותר לקרות וכו׳ בכל צרכיו זה קאי אנר שבת דמותר לקרות אצלו בחול כל צרכיו אם נותר ממנו כמ״ש ב״י סי׳ תרע״ז בשם התוס׳ והר״ן אבל נר של בה״כ אסור לקרות אצלו דבר חול מידי דהוי אכל תשמישי בה״כ רק ללמוד אצלו שרי ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דכל דקרי טפי איכא מצוה וא״כ להדליק נר של חול ממנו לכ״ע אסור כמ״ש סי״ד וא״כ מ״ש כאן מותר לקרות לאורו היינו דוקא דבר של לימוד וכ״מ מדאסר בסי״ד אפי׳ להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לבה״כ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דרך ליקח במ״ש כל א׳ נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה״ל לב ב״ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול:

(כא) אין מדליקין כו׳. ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה (ב״ח ססי׳ תרע״ד בשם רש״ל בתשובה) לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפי׳ בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה:

(כב) לצורך גדול. צ״ע דמשמע לצורך גדול מדינא שרי כמ״ש סי״ב בשם נ״י דלחיה או לחולה שרי דזה מיקרי דבר מצוה וי״ל דנ״י מיירי כשיש בו סכנה כמ״ש שם והכא מיירי באין בו סכנה:

(כג) אלא מה שנתן. דמסתמ׳ לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ״נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי׳ ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ׳ ס״ת ממ״נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי׳ גבי יתמי עכ״ל תשו׳ מיימון ספר משפטים סי׳ (י״ב) [י״ח] ולפי טעם האחרון אפי׳ הוזלו הספרים א״צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח״מ סי׳ קט״ו ס״ה וסי׳ קע״ו ס״מ ונ״ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס״ת אף על פי שנתרצ׳ אח״כ ליתן להם הס״ת מ״מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ״ש בח״מ שם סי׳ קט״ו ע״ש: מצא דבר בחצר בה״כ זכה בו ולא אמרי׳ דחצר בה״כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע״ש ועיין בשקלים פ״ו, וכתב המבי״ט ח״ב סי׳ קע״א בני העיר שהי׳ להם בה״כ א׳ ומחמת סיב׳ הוצרכו לחלק עצמן לשני׳ הדין שכל כלי הקדש וס״ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א׳ יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה״כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י״ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א״א לחלק׳ ישתמשו כל א׳ בזמן לפי ערך עכ״ל (וע׳ רש״ך ח״ב סי׳ כ״ח ור״י לוי סי׳ י״ו) ול״נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ״ש בי״ד סימן רנ״ט ס״ג ועוד נ״ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ״ש הר״ן פ׳ ב״ה וז״ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ״ה בני העיר מצו מזבני בה״כ דהוו אפטרופא דידהו עכ״ל, כתב מ״ע בתשו׳ סי׳ ס״ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ״מ ה״ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל״כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ״ל, ועבח״מ סי׳ של״ד ס״א בהג״ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב״א סימן תקפ״א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה״כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה״כ כדי להרחיב בה״כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה״כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ״ל, ועבי״ד סי׳ רמ״ט סי״ג וסי׳ רנ״ג ס״ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה״כ ע׳ בתשו׳ שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי׳ מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי׳ מהיזקא דיחיד וכ״מ בח״מ סי׳ קנ״ה סכ״ב ע״ש, וע׳ בתשו׳ מהר״מ סי׳ רל״ג ורל״ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב״ה, אחד בנה ב״ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס״ח סי׳ תק״ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע׳ כל אחד מביא ס״ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש״י להראות נוי של ס״ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ״ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה״כ אפי׳ יש בה״כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב״ש רל״א ורל״ג ר״י הלוי מ״ד מ״ה) ומדברי הרא״ם ח״א נ״ג נראה שס״ל דאם הב״ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ״כ במשפטי שמואל סי׳ מ״א, ועיין בהר״ש הלוי סימן ה׳: כתב בכ״ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י׳ חוץ לבה״כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי׳ במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט״ו זהובים ואח״כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י׳ זהובים כ״כ בצ״צ והביא ראיה ממתניתין פ״ז דערכין ולא נהגו כן: